ציון משתמשים
על הפודקאסט – מפלגת המחשבות
החברה הישראלית היא חברה פוליטית. ישראלים חיים, מדברים ונושמים פוליטיקה.
סביב כל שולחן שבת או "פרלמנט" בבית קפה ביום שישי בבוקר מנתחים את מאזני הכוח, מקימים קואליציות ומפילים ממשלות, וכל ילד בבית הספר היסודי יודע לדקלם את שמות המפלגות ולקטלג אותן בהתאם למיקומן על המפה הפוליטית.
המשותף לרוב הניתוחים, הפובליציסטיקה והפרשנויות הפוליטיות הוא שכמעט תמיד הם מתמקדים בדמויות, באינטרסים, ובמגזרים.
אנחנו כבר כמעט אף פעם לא שומעים על הרעיונות. והאמת? באופן הזה חומקים מאיתנו רעיונות עשירים ועמוקים, הפועלים מאחורי הקלעים של המציאות ומעצבים אותה. הגיע הזמן להציץ אל מאחורי הקלעים, מאחורי הדמויות ומאחורי האינטרסים, ולהכיר את הביוגרפיה של הרעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה שלנו.
ב"מפלגת המחשבות", אפרת שפירא רוזנברג משוחחת עם ד"ר מיכה גודמן על הרעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה הישראלית.
במתודה היהודית העתיקה של פשט, רמז, דרש וסוד, הם מקלפים את השכבות שמאחורי המאבקים הפוליטיים הקטנים והגדולים, וחושפים מחדש את שכבות העומק ההגותיות שמניעות אותם.והפעם, בעונה השנייה – מסוכסכים: הביגורפיה הרעיונית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
מיכה גודמן, סופר, מחברם של שישה רבי מכר ובתוכם "מלכוד 67", נחשב בעיני רבים כיום ל-storyteller המרכזי של הרעיונות בישראל.
אפרת שפירא רוזנברג, אשת תקשורת, יו"ר ארגון קולך, מנחת ההסכתים "קצה הקרחון" ו"מפלגת המחשבות" בבית אבי חי.
האזנה לכל פרקי הפודקאסט
נדמה שלא משנה בכמה מהדורות חדשות נצפה וכמה ויכוחים פוליטיים ננהל, משהו מהותי עדיין יחמוק מאיתנו: מהם הרעיונות הגדולים שמניעים את נבחרי הציבור, את היריבים הפוליטיים שלנו ואותנו? איך המחלוקות של ימינו קשורות לדיונים הסוערים שהתנהלו לפני אלפי שנים באקדמיה האפלטונית, במנזרים הטאואיסטיים ובבתי המדרש היהודיים?
במפלגת המחשבות ד״ר מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג עושים זום-אווט מאירועי השעה, ומנתחים את הפוליטיקה הישראלית בעזרת התיאוריות של גדולי הפילוסופים וההוגים. עם מיליוני האזנות וקהילת מאזינים מעורבת, ההסכת מוכיח שוב ושוב שכשחושבים על זה לעומק, אין באמת דבר כזה פוליטיקה קטנה.
רוצים לחשוב ולכתוב על הרעיונות של מפלגת? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו >>
תארו לכם עולם בלי עוני, בלי אסונות אקלים, בלי מחלות ואולי אפילו בלי מלחמות. עולם שבו כל הבעיות שלנו ייפתרו בידי ישות תבונית מעשה ידינו, שתהיה חכמה מאיתנו פי עשרות מונים. האם יהיה זה חזון אוטופי, או חזיון בלהות? בפרק הקרוב נתבונן במציאות האידילית שאדריכלי ה-AI משרטטים, ונשאל האם בכל זאת מתגלע בה סדק.
רוצים להמשיך לחשוב ולכתוב על הרעיונות של מפלגת? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו >> https://tinyurl.com/533tb9pe
פרטים נוספים
הגשה: אפרת שפירא רוזנברג, מיכה גודמן
הפקה: בית אבי חי
נפלא
מעולה
שלום,
השיח הזה שלכם על המציאות הפוליטית הישראלית מבהיר אותה באופן כה ברור ומעניין שעלה במוחי הרעיון לתרגמו בצורת ספר לציבור הדובר צרפתית אשר עמדותיו מעטות ניואנסיות, אפילו בינאריות ממש.
עבודה הסברתית ציונית. מה דעתכם? המייל שלי: [email protected]
על מנת לתת אמינות לפנייתי, בנוסף להיותי פסיכולוג קליני, אני גם מתורגמן מוסמך תחת שמי בלועזית: Michel Gottschalk
שבת שלום
מישל
שלום אפרת שפירא רוזנברג וד"ר מיכה גודמן.
גילוי נאות יהיה שאני מאוד אוהב את הניתוח המרתק שאתם מביאים ושמעתי את כל הפרקים עד היום.
האזנתי לפרק של מפלגת המחשבות 83 : "איפה צדקנו"
כאן לא הבנתי כמה דברים.
אמרתם:
ציינתם שתי הנחות יסוד ועל אף שהסכמתם שהקונספציה קרסה לא חזרתם לשתי הנחות היסוד כדי לומר שאחת מהן הייתה שגויה והיא שנסיגה, להבנתי התכוונתם לכל נסיגה מכל סוג שהוא, כי לא סייגתם, כל נסיגה מנוגדת לאינטרס הישראלי.
אבל יכול להיות שיש יותר מסוג אחד של נסיגה, למשל בהסכם, למשל עם פירוז עזה, למשל עם השארת כוחות בעזה כמו ביו"ש ואולי עוד.
ההתייחסות שלכם למושגים מוחלטים מעוררת בי תהייה, בעולם יחסי ומורכב.
אמרתם שההנחה השנייה אמרה שישראל יכולה להכיל את הנהגת החמאס שבעזה.
ברור שההנחה הזו הייתה שגויה.
משום מה לא ציינתם זאת ספציפית, אולי זה נובע בעקיפין מהסכמתכם לכך שהקונספציה קרסה.
טענתם שהקונספציה אמרה:
ארה"ב מבקשת להגיע לפתרון שתי המדינות, זה כרוך בנסיגה ביו"ש,
כדי שלא לסגת ביו"ש כי זה מנוגד לאינטרס הישראלי בגלל הסיכון הביטחוני , וגם לא להגיע למשבר עם ארה"ב,
אז נפצל בין עזה ליו"ש מה שלא יאפשר את פתרון שתי המדינות, כי אין פרטנר, אין כתובת אחת, ולכן אפשר לומר לארה"ב:
אנחנו מוכנים להגיע לפתרון שתי המדינות אבל זה דורש פרטנר, ואין פרטנר.
ואני אומר:
למה אין פרטנר? בין היתר, לא רק אבל גם כי אנחנו דאגנו שלא יהיה פרטנר.
והיה מי שחשב שהאמריקאים כל כך מטומטמים שהם לא יבינו שיש לנו יד בכך שאין פרטנר.
טענתם שכשצבא נמצא בשטח יש לו המון מודיעין וזה יתרון גדול.
אבל כשהצבא בשטח הפלסטיני הוא גם מעלה את רף השנאה ובמאזן עלות תועלת לטווח ארוך זה בעוכרינו, לדעתי.
טענתם שמסתבר שהתלות שלנו באמריקה היא קריטית, היא קיומית.
אני חושב שזה היה נכון מאז ומתמיד, זה הובלט מאוד במלחמת יום כיפור ועכשיו. לא נראה לי שזה דבר חדש, אולי מידי פעם היה לנו נוח לשכוח מעוצמת התלות, שזה גם כשל אסטרטגי,
טענתם שהקונספציה הייתה סוג של פתרון "אלגנטי" לקונפליקט בין שתי הנחות היסוד.
למה אלגנטי זה בכלל פקטור? מה שחשוב זה רק אם רעיון עובד או לא עובד.
אשמח אם תאירו עיניי לגבי ההבנות שהבעתי לעיל.
בתודה
מרקי אסף
תשמחו לשמוע את דעתי? לידכם וליד השיח ה מ ב ר י ק שאתם מנהלים אני אילמת. יודעים מה חסר לי ? תמליל. צריך לקרא את השיח שוב ושוב. אתם עושים עבודה מדהימה באיסוף חיבור ואקטואליזציה של החומר.