מעלה בטוב

נוסטלגיה. הבזקי מילים, רסיסי תמונות. הגן שלי. בית הספר. החברה הכי טובה עם השיחות הארוכות בשדרה. הבובה האהובה. יום רביעי עם אבא – כיף חיים. הבדלה אצל סבתא וסבא.

מה הם מספרים עלי? זיכרונותיי? למה דווקא אותם אני זוכרת?

כשלקחתי את הקורס "זיכרונות ילדות מוקדמים", התאהבתי בכלי, והוא הפך חלק מתהליכי האימון שאני מלווה.

בפרק הזה, מתארחת ד"ר דפנה פקר, שכתבה את הספר "כוחם של זיכרונות ילדות". אחרי הסבר תאורטי באשר לעבודה עם זיכרונות, קפצנו למים, והתנסינו בניתוח זיכרון שלי. הדמעות הפתיעו וליוו את הפרק עד סופו.

הזיכרון שהצפתי בפרק הזה מגן דיצה הולך איתי שנים (מאז שהתרחש). כשדפנה אמרה את המילים "יחס לסמכות" הדמעות זלגו עוד לפני שהבנתי למה. כששאלה מה הרגשתי, "מלכוד" השבתי, ופוענח פיצוח שקשור לקונפליקטים ולדילמות שהתמודדתי איתם כל חיי כולל בשבוע שבו הקלטנו את הפרק.

התובנה הזו שחררה אותי. ממש. "עולם המבוגרים" התפרק ונשארתי אני, מבוגרת, שיודעת לסלול את הדרך שלי ואפילו בנחישות.