המגבר

הפעם בפודקאסט המגבר אנחנו דנים ברמת החופש שיש בסגנונות שונים. מוזיקה היא סוג של ביטוי אומנותי ויצירתי. היכולת של האמן להביע רעיונות חדשים שהתעצבו כהדהוד של רעיונות אשר רבים וטובים הביעו והמציאו קודם לכן, היא מה שיגדיר את ההשפעה של האמן על התרבות והחברה. הסגנונות המוזיקליים השונים נבדלים זה מזה בגבולות הגזרה היצירתיים של המלחינים והמבצעים. במוזיקה קלאסית למשל החופש הוא מועט יחסית: למלחינים יש מסגרת די נוקשה של עשה ואל תעשה – כמו במקרה שסיפרנו על דביסי שסולק מהאקדמיה הצרפתית כיוון שהשתמש בקווינטות עוקבות רחמנא ליצלן – והמבצעים נמדדים ומוערכים בביצוע המדויק ביותר של היצירות. אולי יש מרחב מסוים של חופש בכל מה שקשור לאופן שבו הם יכולים לפרש את ההוראות הקפדניות שבתווים. בצד השני יש את הג’אז שהוא סוג של סביבת קוד פתוח מוזיקלית. כל אחד לוקח משהו ומשלב דברים אחרים או ממציא רעיונות חדשים לכדי משהו חדש. החוק היחידי הוא שזה אמור להישמע בסדר בסופו של דבר (וגם זה לא באמת חוק). כמובן שיש את הסגנונות שבאמצע: רוק, בלוז, פופ וכו’.

בנוסף, שוחחנו על הרצון של הקהל לשמוע משהו מוכר לעומת הרצון שלו לשמוע משהו חדש ומקורי ועל המקום של כל אחד מאיתנו כנגן, יוצר ואמן בכל רמה טכנית או התפתחותית מבחינה מוזיקלית.

הפרק הוא סוג של פרק סוף עונה כי הפודקאסט יוצא לפגרה. אז נפגש בעונה הבאה ובינתיים…

האזנה נעימה